אז על מה בעצם אנחנו נאבקים?
שריפות הפסולת הן אחד מגורמי זיהום האוויר החמורים אך הפחות מוכרים בישראל. היקף השריפות עצום והן מתרחשות בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע. השריפות מובערות בידי בעלי עסקים, חקלאים, גורמים עברייניים והתושבים עצמם, ביישובים ללא תשתיות מוסדרות לפינוי פסולת. הפסולת שמועלית באש מגוונת: ביתית, חקלאית, תעשייתית, אלקטרונית, פסולת בניין ועוד. באזורים אחדים, ובמיוחד באזור השרון ומערב השומרון, משני עברי הקו הירוק, התופעה חריפה במיוחד: באזור זה בלבד מובערות עשרות שריפות בכל יום, ופוגעות באיכות חייהם ובבריאותם של מאות אלפי בני אדם.
על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה אחראיות שריפות הפסולת לייצור 38% מהחלקיקים העדינים (PM2.5) בישראל, יותר מתחבורה, תעשייה או תחנות כוח. חלקיקים אלו חודרים לעומק הריאות ומעלים את שיעורי התחלואה הנשימתית והלבבית. מלבדם, בגלל סוגי הפסולת המועלים באש – צמיגים, פלסטיק, חומרי הדברה, ניילונים, אזבסט ועוד – נפלטים לאוויר רעלים וחומרים מסרטנים. הנזקים הבריאותיים ניכרים ותושבים רבים מתלוננים על קשיי נשימה, גירויים בעור וצריבות בעיניים. אך הנזקים הקשים יותר הם אלה המופיעים כעבור שנים, ובהם פגיעה במערכת העצבים, הפרעות הורמונלית, נזקים לכבד וסרטן.
התופעה ידועה למדינה כבר שנים, ואף על פי כן, למרות דיונים ודוחות רבים שעסקו בנושא, המדינה עשתה מעט מאוד כדי להתמודד עם התופעה. המשטרה הירוקה חסרת כוח אדם ואינה פועלת בסופי שבוע ובלילות, משטרת ישראל אינה מתערבת בעניין, המנהל האזרחי אינו מקצה די כוח אדם לאכיפה בשטחים ושאר גופי האכיפה הרלוונטיים אינם יעילים דיים. אין מספיק מתקנים לטיפול בפסולת, וביישובים רבים הפסולת נשרפת בידי התושבים עצמם, עקב ליקויים בפינוי הפסולת ברשות המקומית. יתרה מזו, שיתוף הפעולה בין הרשויות השונות לוקה בחסר, בלשון המעטה, ודיווחים של תושבים על מפגעים למוקדים השונים אינם זוכים להתייחסות הראויה, הן בשל חסר במשאבי כוח אדם והן בשל הצבת הטיפול בנושא בעדיפות נמוכה עקב חוסר מודעות בקרב מקבלי ההחלטות לפגיעה באורח החיים של התושבים ולנזקים הנגרמים להם ולמדינה. פעמים רבות בוחרות הרשויות לגלגל את האחריות מהאחת לאחרת.
|
